לא רוצה להתבגר

לירן חג'ג
סטודנטית במחלקה לתקשורת, שנה א'
גיל ההתבגרות VS שנות העשרים: לירן חג'ג יוצאת למסע אחר הפתרון למורכבות החיים

אחד הנושאים שמעסיקים אותי לאחרונה, הוא גיל ההתבגרות. או יותר נכון – מתי בדיוק החגיגה הנהדרת הזו מגיעה לסיומה? לאחר קריאת חומר אקדמי וביצוע מחקרים אמפיריים רבים, הנה לכם תמצית של שתי התוצאות הראשונות שגוגל נותן לערך "גיל ההתבגרות": מדובר בתקופה המתאפיינת ב"מגוון של שינויים מבחינה גופנית, קוגניטיבית ורגשית, כשאחד מהתהליכים העיקריים שמתרחש בשנים אלו הוא תהליך  גיבוש הזהות העצמית. תקופת המעבר הזו מתחילה בטווח שבין הגילאים 11-13, ומסתיימת בתחילת שנות העשרים". אני רוצה להאמין שכוונת המשורר ל"תחילת שנות העשרים", הוא גיל 25 – ואם כך הדבר, אז  נותרו לי עוד שנתיים ליהנות מהחגיגה הזאת.

וואו. מה להסיק קודם? שהחיים שלי משולים להתפתחות של פוקימון, או שנשארו לי שנתיים להבין מי אני ולהתחיל להצדיק את זכות ההצבעה שניתנה לי? אנשים בגילי כבר הספיקו להתחיל פרק ב' ואני עדיין מסתתרת בחדר כשיש אורחים בסלון. האם כולם מרגישים ילדים ועוטים עליהם מסיכות של מבוגרים? מה לי ולעולם הבירוקרטי הזה שמעלה בי לא מעט שאלות כמו; איך כותבים צ'ק? איך משלמים ארנונה? מה זה נבדל? מה הקריטריונים לקבלת משכנתא? ולמה לעזאזל יש למבוגרים כל כך הרבה דברים על הראש?

 אם כן, גיל ההתבגרות הוא קרנבל שלם של חוויות ותחושות שקשורות בניסיון להשלים ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו. אז נכון, גילינו את הדאודורנט, הלייזר, ואת ההחלקה היפנית המבורכת. החצ'קונים נעלמו ואיתם כל תיעוד של הברווזון המכוער שהיינו. עברנו מתואר החנונים, למלכי הכיתה, ומשם לפריקים ולבסוף לסטלנים. ניהלנו שיחות חולין, חווינו רגעים מביכים ומשביזים, התמודדנו עם המון לחץ בתקופת הבגרויות ובשירות הצבאי – עברנו כל כך הרבה שנדמה שאנחנו כבר מוכנים לצאת לחיים ה"אמתיים".

אז למה אנחנו עדיין לא מצליחים להרפות מהדרמות והסאגות שמזינות אותנו ביומיום? ביטחון עצמי ירוד, דימוי גוף קלוקל, מחשבות שווא ורגשי נחיתות. האם זה המרחב האקדמי שמעורר את כל החרדות הללו או שמא זו התרבות שמרוב תכתיביה הלכנו קצת לאיבוד? עוד לא השכלנו לשכוח מהסרטים שגדלנו עליהם והנחו אותנו כיצד העולם אמור להיראות, כיצד עלינו לנהוג, ואיזה אוויר כדאי לנשום. עדיין לא השתחררנו מבליה של החברה המערבית הממשטרת אותנו ואת ומצב הרוח שלנו. הגיע הזמן שפשוט נהיה נוכחים, כאן ועכשיו, בהווה, מבלי לחשוב יותר מידי.

בואו נשלים עם עצמנו ונתן לעצמנו חופש מהחיטוט בפצעים, נקבל את כל הסיטואציות המביכות שמונעות מאיתנו להירדם בלילה, ונוותר על כל הניצחונות בוויכוחים הדמיוניים שאנחנו מנהלים עם עצמנו במקלחת. מוטב שנעשה זאת לפני שתקופת המבחנים הבאה תגרום לנו להצטער על היום בו נולדנו.

השארת תגובה